<h1>הפרדס לרש"י הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף ל.</h2>
אמר לנו המורה ר' שמואל הלוי מן וורמשא אם נתערב יין במים ונגע בהם [גוי] (יין) משערים בששים. אבל אם (היה) [נתן] יין במאכל ונגע בו [גוי] אם (אי) [הוא] קודם שירתיח המאכל אפי' באלף לא בטיל מפני שחשוב הוא ואינו מתבטל.
יין מבושל אין בו משום יין נסך ולא משום גלוי. אמר רבא [האי חמרא] (דאקדים) [דאקרים] [עד] ג' ימים יש בו [משום גילוי ו]משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום יין נסך, אבל יש בו משום גילוי. ולענין יין מבושל שלח רבינו יקותיאל ז"ל לר[בינו] יצחק ז"ל, והשיב לו (שאילתיני) [שאילתו] כעין תשובה זו של גאונים. דאמר רבנן [יין] מבושל אין בו משום יין נסך אם יש שיעור לבישולו ואם לאו. ואם בישלו כשיעורו (כדרכו) [שדרכו] לשתותו כמות שהוא בלא מים ובלא תערובת יש בו משום יין נסך או לא. כך שמענו מרבותינו, יין לא דבר הוא שצריך לבשל כמו בשר ודגים או מל[י]ח, שיש לחלוק בין (ל)בישלו כל צרכו [בין לא בישל כל צרכו]. יין [הוא] דבר תלוי לשנותו מכמות שהיה. כיון שנתן אור תחתיו ונתחמם עד כדי שיוכל להרתיח רתיחות אין בו משום יין נסך ולא משום יין גלוי, ואין אומר עליו שירות ותשבחות, ואין מברכין עליו אלא שהכל, ואין הדבר תלוי בלשתותו בין חי בין מזוג. אלא כיון שהגיע לשיעור זו שפי[רשנו] (כך) יצא מכלל יין כל עיקר ונקרא יין מבושל, וכן מנהג גיסא. ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ג] ר' יהושיע בן לוי אומר המר והחד והמתוק אין] בו משום יין נסך. רבי סימון היה מפרש החד קונדיטון, והמר אמפסנתונין (והמר חמר מבושל) [והמתוק מהו, חמרא מבשלה] רבי יהושיע בן לוי הוה ליה חמר מבושל שנתייחד ברשות הגוי, שאל [לרבי ינאי בי] רבי ישמעאל (ואמ') [ואמר ליה כן אמר] ר' שמעון בן לקיש מתוק אין בו משום יין נסך ולא משום גילוי. רב יונה הוה ליה קונדיטון [מגלי] שאל לרבנן ואסרן. ולא כן אמר רבי יצחק [בר נחמן] בשם ר[בי] יהושיע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהם לא משום יין נסך ולא משום גילוי. רבנן דקיסרין בשם ר' יהודה בר' אטיטוס בההוא דשחיק חד לתלתן. אמר ר' מנא חששין אנן למה דברייתא חששין, אסורן למיתב פריטי גו פומא, (פסחא) [פיתתא] תחות בית שיחא, תבשילא תחות ערסא, (ממצע) [ולמיצע] סכינא גו אתרנגא או גו פוגלא. אמר ר' יוסי בר אבין כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים.
ושל צמוקין אם מבושל הוא מותר לשתות הימינו. ובשמותר צריך לעשות [בו] כהילכות שכר של תמרים (למה) [כמה] שאמרנו. [ו]אם תאמר של צמוקין משונה הוא שכיון שהוא של ענבים יש לחוש משום יין נסך, אין לחוש כל עיקר והיתר גמור הוא, קל וחומר מיין מבושל, ומה יין מבושל שהוא יין מעולה מתחלתו כיון שנתבשל אין בו משום יין נסך שכך אמרו חכמים, אמר רב אשי הכי קאמר יין שלנו מבושל ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם, מאי טעמא, נסוכי לא מינסיך. אלמא ברור הוא לרב אשי שאין מנסכין (משום) יין (נסך) [מבושל]. ואמר רבא יין מזוג יש בו משום יין נסך. (של) צמוקים (ו)של ענבים כשנתבשל שכר שלהן לא כל שכן שמותר והיתר הוא. [ו]אם אין מבושל [ו]מטילין דבש או דברים אחרים [נעשה כשכר] ומותר לשתות ממנו ומברך [עליו] שהכל נהיה בדברו. אבל אם אינו מבושל ואין מטילין [בו] שום דבר ואין מוסיפין בו הרבה מים אלא דבר מועט אסור לשתות ממנו. מה טעם מפני שמצינו שבמקום שאין יין, ואין יכולין להביא יין, שורין ענבים (או) [של] צימוקים במים מועטים ואומר עליו קידוש היום, שכך אמרו חכמים [ב"ב צ"ז ע"א] אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומר קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח [ומצינו יין של צמוקים במקום שאי אפשר היה מתנסך על גבי המזבח] שכך שנינו [מנחות פ"ה ע"ב] שמן אנפקינון פסול. שמן שרוי שלוק מבושל ושל שמרי[ם] ושריחו רע לא יביאו ואם הביא פסול. [ב"ב שם] יין מזוג מגולה ושל שמרים ושריחו רע לא יביא, ואם הביא פסול, יין כושי כירק והלסטיון של מרתף ושל צימוקין הרי זה לא יביא, ואם הביא כשר. הכא נמי אפילו לכתחלה כשר ומברכין עליו ב[ורא] פ[רי] הג[פן] ומקדשים עליו קדוש היום לכתחלה בין בשבת בין בפסח [ו]בין בי[ום] ט[וב] ומבדילין עליו [ומברכין עליו] ואסרו ללוקחו מן הגוים ונוהגין בו מנהג יין לכל דבריו. ומי שאין לו יין בפסח יעשה של צמוקים כמו שפירשנו. [ו]לעניין קידוש היום בשבת ובפסח (ו)צריך [לבדוק ו]להביא צימוקין של כרם ישן שאין לו ערלה. שורין ענבים של צמוקים במים מועטים ואומר עליו קידוש היום.
<h2>דף לא.</h2>
יהודי אחד שם יינו בחותם אחד [בבית גוי] ואסרוהו.
אמר רבי אל(י)עזר הכל משתמר בחותם אחד חוץ מיין שצריך חותם בתוך חותם. ור' יוחנן אמר אפילו יין אין צריך חותם בתוך חותם. איכא דאמר[י] אמר ר' אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין, שהיין צריך שומר. ור' יוחנן אמר אפילו היין אינו צריך שומר. והלכתה כר' יוחנן. היכי דמי חותם בתוך חותם, אמר רבה הדיק, שריקה וחתימ[ה] (ודילקא) [ודיקולא] (דמי הריק) [דמיהדיק]. פירש אם יש אגן מלא יין יקשרנה עם סמרטוט וחותמו ואחר כך מברייה וחותמה, נוד (כר') [בדיסקיא] צרורה וחתומה פיו למטה הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם.
<h2>דף לא:</h2>
ושכר של גוים של תמרים ושל צמוקים שאין בו (רשות) [כשות] הנק[רא בלשון כנען] כומל בין מבושל בין שאינו מבושל, של תמרים מותר. ומיהו בבתיהם של גוים אין שותין משום חתנות. אבל ליקח לשתות חוץ מבתיהם מותר ואין בו משום א[י]סור שכך אמרו, אמר רב האי שיכרא [דארמאי] שרי וחייא בריה לא [נ]שתי מיניה. ומניין שבבתי גוים אין שותין וחוץ מבתיהן שותין שכך אמרו חכמים, רב פפא מפקין לברא דחנוותא ושתי. רב אחא מייתיה ליה לאושפיזא ושתי, ותרויהו משום חתנות סבירא להו. [ו]רב אחא עביד הרחקה יתירה. ואי קשיא לך (זה שאמרו חכמים), מפני מה אמרו חכמים שכר של גויים אסור לשתות בבתיהן [של גוים הוא] שאמרו [חכמים] אסור משום חתנות, שהרי אנו אומרים עליה בדרומא בגלילא שנו אמר ר' יצחק משום חתנות.
<h2>דף לב.</h2>
ויין תפוחים של גוים מותר בשתייה. פעם אחת חש ר[בי] במיעיו אמר יש כאן אדם שיודע יין תפוחים [של עובדי כוכבים] אסור או מותר. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסף אבא חש במיעיו והביאו לפניו יין תפוחים ושתה ונתרפה.
ורבינו קלונימוס אוסר לשתות יין (של) תותים של גוים, אלא אם כן [ישראל] רואהו בשעה [שהגוי] (ש)מוציאו מן החביות ליהודי. לפי שהגוי מערב בו י[ין] נ[סך]. וכך נהגו גאוני עולם (להתיר) [לותייר], לפי ש(כ)שהגוי מערב בו י[ין] נ[סך] (הוא) בשעה שמוצי[א] מן החביות, כדי להוסי[ף] עליו, לפי שיין תותים יקרים יותר מן היין עצמו, ועוד שהוא חשוב בעיני המקבל ושותה בעירבוב. ואין לחוש שמא בתחלה בעודו בחביות מערב בו יין, לפי שכך מנהג של יין תותים, בזמן שמערב [בו] אפילו קמעא מן היין אינו יכול להכניסו לקייום מפני שהוא מסריח, שהיין מפיגו. ודבר בדוק שבדקו ומצאו כן. וכשישרא[ל המקבלו מן הגוי] משגרו לדורון לר' [בימים טובים] אין ר' חושש (בדבר) אחר יהודי לבדוק בשום איסור והיתר לשאול ממנו אם קיבל בכשרות מן הגוי בראיית עין, לפי שלא נחשדו ישראל על כך, כי כל העדה כולם קדושים.
<h2>דף לג:</h2>
וחביות שהיה בהן יין נסך מהו להרתיחן ברותחין [שמדיחין בהן] וגם כוסות מזופפות, אם סגי להו בהדחה שמדיחין אותן. [אותן] הכוסות אין מכניסין בהן יין לקייום לכן דיין בהדחה, אבל חביות מכניסן לקייום לכך לא נכשרין אפילו ברותחין אלא בשריפת הזפת, כגון שמכניסין קינסא [עץ] הדלק בחבי[ו]ת עד שירתיח וימס הזפת ההוא הישן, לפי שבבעירת [האור ו]החמום יבטל (האור) יין נסך שבו. ואם [הוא] רוצה לערב זפת חדשה עמו הרשות בידו. והורו כן והסכימו כולם [כבר] בימי רבינו יצחק נ"ע (בבוכי) [בכובי] הנקראים צנ"ש המזופפות להכשירן בעניין [הזה] (הפסח) [לפסח]. אבל הואיל ואין בקיאין בכך אמרו להם לקנות חדשים לצורך הפסח בלבד.
<h2>דף לט:</h2>
[ו]דבש דבורים שעשו ממנו שכר, אם הוא בשאר ימות השנה מותר לשתותו ממנו, ואין בו משום בישולי גוים ולא משום גיעולי גוים שכן אמרו חכמים, אלו מותרין באכילה, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו והדבש ואמרינן, האי דבש למאי ניחוש לה, אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא, ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. ואי משום דמיערב ביה אסרוחיה מיסרח. ואסור לשתות ממנו בימי הפסח ואיסורו והתירו כמו שציוני.
<h2>דף מ:</h2>
ויין תפוחים של גוים מותר בשתייה. פעם אחת חש ר[בי] במיעיו אמר יש כאן אדם שיודע יין תפוחים [של עובדי כוכבים] אסור או מותר. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסף אבא חש במיעיו והביאו לפניו יין תפוחים ושתה ונתרפה.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח. ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שירד בבור אסור והשאר מותר. אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. תנא אין נעשה יין נסך עד שירד לבור בגת פקוקה ומליאה.
<h2>דף נו:</h2>
גוי אחד דחף ברגלו בכלי [ישראל] ונשפך ממנו היין ואסרו בשתייה. ודקאמר במסכת עבודה זרה (היינו) [ההוא] מותר בהנאה.
<h2>דף נח:</h2>
פעם אחת הגביה הגוי ביינו של ר', ארוכות העגלה, שקורין לימונש, כדי להוציא סוסו מתחת המשאוי, ובאותה שעה היה היין מקלח מהביב לעגיש, כדי שמפרקין יין מעל העגלה, דלא סייע יהודי עמו להגביה הארוכות, ואמר ר' כחו שלא בכוונה הוא ומותר הכל, בין כלי שעירה ממנו ובין כלי שעירה לתוכו, דבכוחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן כלל [ו]כלל, דלא נתכוין להריק היין אלא לפרק הסוס. ולא דמי להא דאמרינן, גוי אדנא וישראל אבוכא חמרא אסור דהתם בכוונה הוא. ואפי' היכא דנתכוון לשם היין שיקלח של יפה זה היה מעשה ביינו של אחד ואמרו כחו בכוונה הוא והוה כח גוי אדנא וישראל אבוכא דכוליה חמרא דנפק מכח גוי קאתי. ונתן ר' חלוק בין מה שקילחה החבי[ו]ת על ידי הגבהת הגוי ובין הנותר שנשאר בחבי[ו]ת שבחוץ ושבפנים מותר. ומצא ר' סמך לדבריו [לקמן ע"ב ע"ב] מגוי המערה יין מחבי[ו]ת לבור אסור. והוינן בה דגווה דחביתא ליתסר, תירגמה, כח דגוי מדרבנן הוא דאסור ההוא דנפק לברא גזרו ביה רבנן ההוא דגוואי לא גזרו רבנן. והא דאמר רב הונ(ה)[א] נצוק חיבור לעניין יין נסך, הני מילי במערה יין כשר לתוך יין נסך שהקילוח מחבר הנסך והכשר כאחד, אבל גבי כח בעלמא קיימא לן כרב ששת, דליכא מאן דפליג עליה. ואם שפך גוי מן הכלי אפי' בכוונה, מה שנשאר בכלי מותר בשתייה. ואם שלא בכוונה שפכו אף השיפוך מותר. קטפו שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי [מותר]. ואם נגע מקמי דליפסוק ראש העליון תו לא מהנ[י] קיטוף, דאז חבר לה בניצוק, וסבירא ליה דנצוק חיבור אסור.
<h2>דף נט:</h2>
דין היין לאסור ולהתיר. יין בפיטום היה תוסס, ומכוחו הקשה יצא הברזא לחוץ, דקרו ליה רבנן פרנוקא, הוא הקנה שמוציאין ממנו היין, (והיה היין מקלח לחוץ) ולקח הגוי הברזא ורצה לנועצה בנקב, ולא היה יכול לכוון (הנקב) [בנקב]. והיה היין מקלח על הגוי ועל ידיו. ולאחר כך לקח ישראל הברזא מיד הגוי, ושטפה במים ונעצה במקומה בנקב, והתירו את היין בשתיה. הואיל ומקלח היה על הגוי, [בשטף ולא בנחת] ואין דרך ניסוך בכך, הואיל ולא קילח בכוס ביד גוי שפיר דמי.
<h2>דף ס.</h2>
ורבותינו נוהגים כשמעקל המעצר סביב, תופש הגוי עם ישראל ומגלגלין. ובטינא, כלי גדול ששמו בלשון [לעז] כך, ויש בו יין, ומוליכין אותו ב' גוים על המוט, וישראל הולך בקרוב ורואה ומקפיד שלא ישפך לחוץ ולכך [ישראל] יאחז בידו הכלי (מידו) שלא ישפך.
וששאלתם על יהודי שהיה על השלחן וכדי יין אצלו, ובא גוי להשמיט מפה מתחת הכד, והסיט [את] היין ונשפך הימינו חוץ מן הבד, אסור [הוא] בשתייה דכח(ו) [כחו] הוא. דרב אחא בר יעקב עבד עובדא [בכח] כחו [ו]אסור. ושלומינו לא יחסר.
על כד היין שהיה ביד ישראל, ונגעה גויה בו פתאום ודחפתה בבגדה ובגופה עד שיצא מן היין לחוץ מן הכד, הוי יד יהודי וכחו, ודמי כמאן דשפך ישראל וגוי בהדדי מן הכלי דשרי ולא נפיק מידא דארמ[א]י לחודיה, וכי תימא הא לא נפקי אדעתא דישראל, יש להשיב והא גוי כשהוא ישן דלאו אדעתיה ועביד נסך, ישראל נמי לאו אדעתיה מכשיר ומסייע (לא דיליה הוא לינסך) וכח מריה דחמרא עדיף. [ועוד כי נדייה לידיה למנא קא נפיק מיניה מכח ישראל ומותר בשתייה] וכן רבותינו מתירין אותו ואין נוהגין כאן [כלל] ב]כח כחו כרבי(נו) יעקב מנהר פקוד. וכבר [זמן מרובה] גם אני תמהתי ושאלתי והתירו. ואני השואל שאלתי גם כעין זה לרבינו שלמה זצ"ל בעת שהיינו מלוים אותו והתיר לי. [ואמר לי] כמצחק, (אמר), מה שנשפך לארץ אסור והשאר מותר.
<h2>דף ס:</h2>
גוי שתה בכלי ישראל יין, [ו]לאחר ששתה נערו הכלי מן היין ושכחו ולא שטפו [את] הכלי והוציא [בו] יין מפיטם, והורו כן בוורמשא שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח על מנת להטפיח, אסור כל היין שבחביות, ואם לאו מותר [אף] בשתייה.
<h2>דף סד.</h2>
וששאלתם על יהודי (שנותן) [שנתנו] לו יין נסך בחובו, [אם] קבלו ישראל אסור בהנאה ואם הניחו ברשות גוי ומכרו ישראל ברשות גוי על ידי גוי מותר בדמיו (שאי) [ש]אפשר להערים. דתנן גר וגוי שירשו את אביהן וכו' במסכת קידושין [י"ז ע"ב].
<h2>דף סט.</h2>
יין שנושאים שני גוים במוט ואין ישראל עמהם אסור.
וששאלתם על שני אחים שדרכו גיתות בחולו של מועד והריקו יין בחבי[ו]ת וסתמו. ובאו גוים בעלי העגלות בי[ום] ט[וב] והטעינו היין על העגלות והלכו להם, ואותן שני אחים הלכו [עם העגלות] ב' ימים טובים [כי] אמרו מוטב לנו לחלל י[ום] ט[וב] ולא נפליג עצמינו מן היין וינסך לנו היין, מהו בשתייה, שהרי היין שמור על ידיהם על ידי חילול י[ום] ט[וב], ועוד כי היין [היה] תוסס והיו צריכין לפתוח ולסתום תדיר בשפופרת של קנה ביום טוב. כך דעתי נוטה שהיין מותר בשתייה. דתניא השוחט בשב[ת] וביו[ם] הכפורים אע"ג שמתחייב בנפשו שחיט(ה)[תו] כשיר[ה] ואע"פ דמוקמינ[ן] לה בשוגג בפרק הכל שוחטין [ט"ו ע"א] דמתרצינן אע"פ דאילו במזיד קא מתחייב בנפשו כי עביד בשוגג שחיטתו כשיר[ה], איכא למימר [ד]שינוי דחיקי הוו, דהא מייתי לה בפרק אלו נערות [ל"ד ע"א] ומוקים לה במזיד כמשמע(א)[ה], ואפילו ר' יוחנן הסנדלר דאמ[ר] המבשל במזיד בשבת שלא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים, כגון בדבר שמתחייב בנפשו. ואלו שני אחים לא נתחייבו בנפשם אפי[לו] אם היתה שבת, שהרי לא התרו בהם. ועוד תחומין לאו דאורייתא הן, ולא איסור לאו הוא. ואם תאמר שפתחו וסתמו בשפופרת של קנה, אין כאן מלאכה. ועוד שיום טוב היה, וכל העושה מלאכה ביום טוב לוקה [ארבעים] ותו לא. לפיכך אני אומר שמותר בשתייה. ושלומינו ירבה לעד.
חבי[ו]ת של ישראל מזופפת ומגופפת יפה, ופיה מדובק במסמרו[ת], ושכר את הגוי להוליך את היין הזה ממקום למקום, והיהודי הולך עמו. ובערב שבת שבתו בכפר קרוב לעיר פרסה או שתים, ובשבת לעת מנחה עמד הגוי והנהיג העגלה ללכת להגיע לעיר, ואמר לו ליהודי שילך עמו ולא אבה, כי אמר אי אפשי היום ללכת עד חשיכה, וכשבא היין לעיר במוצאי שבת באו הבעלים (והעירום) [והעדים] והעידו על החביות שהיא כמות שהיתה, ואף היהודי זה כן העיד, ופישפשו כל סביבותיה וגם במגרפותיה ולא מצאו שם שום ריעותא, אם היין הזה בשתייה הותר או לאו. רבותינו המובחרים משיבין לך בפה אחד שאסורה בשתייה. שהלכה רווחת הוא בישרא[ל], אם הודיעו שמפליג כדי (שישתום) ויסתום ויגוב, וכל שכן זה שהלך כמו פרסה או יותר בלא ישראל, ועוד שהיה יודע הגוי שיום שבת הוא ואין רגילין ללכת ביום שבת ולא היה מתיירא. וא[ף] ע[ל] פ[י] שבדקו הכל יפה ולא מצאו [שום ריעותא], אימר [שמא] לא בדקו יפה. שאלו מותר היה, מפני [מה] לא אמר[ו] בתלמוד יבדקו יפה יפה, אלא בין לכתחילה ובין בדיעבד אין לו היתר עולמית. ולדברי כל הישרים והחכמים אסור הוא ולא מצאו לו היתר. [ואף על פי כן] (ו)אענה לך אף אני חלקי על פיטום שהוצק על [פי] העגלה שפיה בלא חזקת משתמר, (ובלה) [ובלא] קפטרייא כי פיטם, [ו]א[ף] ע[ל] פ[י] שמצאו אותותיו וחותמיו בו, (כך) [כי כבר] ראינו היום כמה פעמים שמזייפין [ב]שאין יכול להכירו. כגון שלוקח מרצע דק או סכין [ש]פיו חלוש ונוקב פרודה כמלא מחט ומוציא כדי הנייתו וסותם בעץ או (בכלום) [בכלים] וטח [אותו] ואין לעמוד עליו. ויש שנוקב תחת מגרפת ואח[ר] כ[ך] מכהו (ומישבהו) [ומישבה] על מקומו. וברוך שבחר בדברי חכמים ויקימו לעולם. ומה בחבי[ו]ת של חרס שאינו יכול לנקוב בדופניה, [ו]א[ף] ע[ל] פ[י] שהוא טח ומגוף, אמר[ו] [ש]אין רשאי להפליג, כל שכן (בפיתום) [בפיטם] המזייפין בעלי מאירה. אם כן כל מי שיחפוץ יסתום ויחתום (פיטםמתו) [פיטמתו] ויניח ביד גוי להוליכה (אצל יהודי) [יחידי] ויסמוך על בדיקותיו וסימניו. ולא ראינו ולא שמענו בזה היתר ואסור הוא. ואותם אנשים גדולים בתורה שאמרת בדבר זה, הם קטנים ופורצי גדר להכניס שועליהם בכרמיהם בכרמי (תמותה) [תמנתה]. ורבים אשר א(י)תנו.
אלו שאלות ותשובות של רבינו יצחק ב"ר יהודה. על שתי חביות יין שנהגו (יין) [גוים] ויהודים לשמרן כראוי, ו[ה]חביות אחד יש לה ברזא והשנית סתומה ופיה למעלה נוטה, אבל נשאר לה נקב שבו שפופרת והיא אינה מליאה עד חצי האמה ואינה (תופשת) [תוססת], והחשיך יהודי בערב שבת עם אותן חביות קרוב לעיר. וכשהגיעו לחומת העיר כבר לילה חשיכה, והניח [אצל] חביות (אצל) [עבדו של] אותו השר בעל הכרם שהפקידו אדונו לנהוג ולשמור יינו [כ]בבת עינו שלא תוגע ביד. ורץ אותו יהודי לעיר שכונת יהודי [לישאל] אם ינהגו אצלם היין. ו(י)אמרו לאו, ומיד החזירהו מהרה אחור אצל אותן [ה]חביות ומצאן כמו שהניחן בלא ש[י]נוי לכל מראה עיניו אפילו שאר דופי לא היה להן. ושתי שאילות יש בדבר אם אותו יהודי חייב משום תחום שבת אי לא ואם אותן ב' חביות אסורות או מותרות בשתייה, או איזה מהן מותרת. ועוד חביות של יין שהם סתומות ומגופות יפה, וחזר וז(י)פתן על פני החתימה (והמגרפה) [והמגופה] ועל גבי נקב [ה]חביות כתב במגופה על גבי הזפיתה, והפקידן בבית אוצרו של גוי, והמפתח הוא ביד גוי. וכשהפליג ממנו הודיעו שאינו חוזר עד חודש ימים או יותר, אם הוא בחזקת המשתמ[ר] והועיל לאותן החתימות וסתימות שעשה [בהן] ומותר בשתיה, או אם ניחוש שמא הגוי נוקב במרצע בדופני החביות ומוציא מן היין. ועוד כוס ששתה בו יהודי יין ולא הדיחו ושפך בו (משפך) [משקה] אחר, ונגעו הגוי והוציא מבית לבית וישראל אינו רואהו, מהו בשתייה. וששאלתם על החביות שהניח ביד גוי ואפילו עבדו של שר עמהם. ובא לעיר כשהפליג מהן אסורות בין סתומות בין פתוחות, דתניא, הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אעפ"י שהפליג מהן יותר מכדי מיל טהרותיו טהורות. ומתרצי[נן] ב[מה] ד[ברים] א[מורים] שלא הודיען היכן הוא הולך, והלך לו לעבר הדרך, ובא להן דרך עקלתון, דסברי השתא אתי, השתא אתי ומרתחי ולא נגעי. וקתני סיפא, אם אמר לכו ואני אבוא אחרי כן, כיון שנעלמו מעינו טהרותיו טמאות. ומתרצי[נן], משום דמסמך סמכא דעתייהו דלא אתי לעגל ונגעי בהו, אף כאן [כיון] דגוי הוה ידע שהיהודי הולך לעיר מיסמך סמכא דעתיה דלא אתי לעגל ונגע בהו. לפיכך אסורות בשתייה. וששאלתם על אותו יהודי שהלך לעיר אחרת ערב שבת משחשיכה, אם הלך יותר על תחום שבת ואין בנתיים לא בורגנין ולא גנות ופרדסים המובלעים בתוך שבעים אמה ושיריים (ש)הוא חייב משום תחום שבת. וששאלתם על החביות המגופפות והמזופפות על פני המגופו[ת] והברזות (המסומניו') [ומסמנות] כאותן שלנו והפקידן ישראל בחצירו (הל) [של] גוי, הואיל והמפתח ביד גוי אסורות בשתייה, שהרי כך מנהגן של גוים שנועצין סכין ומוציאין את היין וסותמין את הנקב ואין סיתומו ניכר, ולא דמי הנך זפותא וחתומה לנוד בדסקייא. ושש(ש)אלתם על כוס ששתה בו יהודי יין ולא ניגב ולא הדיח ושפך בו שאר משקין ונגע בו גוי הרי הן מותרין בשתייה. דהכי הלכתא יין נסך במשהו במינו שלא במינו בנותן טעם.
<h2>דף סט:</h2>
יהודי אחד שם יינו בחותם אחד [בבית גוי] ואסרוהו.
<h2>דף עא:</h2>
פטום של ישראל שמוכרו לגוי, וטעין ישראל זה שעל דתנאי כן מכר לו. שיהא מושיב יהודי שכירו בצד החבי[ו]ת, ומוכרין הפיטם זה [קפיזא קפיזא] לישראל תחלה כל צרכו, ואחר כך [יפריש ו]המותר ימכור לגוים, וכשמכרו לגוי זה לא קיבל ממנו המעות עד שימכור שלו, אבל עירבון קיבל. וגם הגוי לא הוציא היין מרשותו של ישראל זה, אלא (שמכרום) [שם מכרו] במרתף אוצרו של ישראל, בין בתחילה על ידי שכירו יהודי ובין [על] ידי גוי לאחר שנסך לבסוף, אם אפשר לעשות כן או לא, עיינו בזה הדבר רבותי[נו] ואמר[ו], כיון שע[ל] מ[נת] כן התנה שיהא יהודי יושב ומוכר כל צרכו של ישראל, וא[חר] [כך] יפרוש והמכירה שהיה מוכר יהודי השכיר היה ברשות יהודי שמכר לגוי, מותר לו לעשות כן, הואיל ולא נגע בו גוי לנסכו, (ועם) [ואף על פי] שקיבל העירבון. וגם הרב ר' מנחם הלוי אמר [ו]הרי מעשים בכל יום שקונה יהודי מן הגוי מידה או (פיתום) [פיטום] והולך ומוכר [ומודד ולוקח] ופעמים ישתייר מן (הפיתום) [הפיטום יותר על הפיטום] או חצי (פיתום) [פיטום] או שליש, אם רוצה לאחר כן קונהו מן הגוי או שותה ממנו. וא[ף] ע[ל] פי שרשותו של גוי על (הפיתום) [הפיטום] ועל המותר ואין רשות ישראל עליו, הואיל ולא נסכו אותו מותר בשתייה. ומצאתי ראייה לאלתר בפרק השוכר את הפועל(ים) לעשות עמו ביין, אמר ר' אמי (מד)משיכה בגוי קונה, [וכו'], אי סלקא דעתך משיכה דגוי קונה והוי ברשותו. וא[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] יין נסך לא הוי עד שיג(י)ע בו בידו או בכלי של גוי שאינו שטוף. שמעינן מהכא מדקא פריך תרי (תלתא) זימני, יין נסך לא הוי עד דנגע ביה, מכלל דאף על פי דהיין ברשות גוי לא הוי יין נסך ומותר לישראל לשתותו עד דנגע ביה גוי, דבנגיעת גוי איקרי יין נסך ולא ברשות גוי. ועוד ת"ש המוכר יין לנכרי פוסק עמו בכמה אתה נותן (פיתום) [פיטם] זה בכך וכך, ומתוך מה שהיו נושאים ונותנים בפיסוק עדיין היה עומד בכלי ישראל כשר, קודם שלא מדדו ושטפו בכלי נסך של גויים. ולפי שפיסק קודם חשוב כאלו כבר ברשותו של גוי, (ואפי') [ול]הכי דמיו מותרין, דאמרת קנייה גוי במשיכה וקמו זוזי גביה בהלואה כדאמרי[נן] לעיל כי היכי דתהוי הלואה גבייכו, י[ין] נ[סך] לא הוי עד דנגע ביה. ומהכא שמעינן נמי, דאף על גב דברשותו קאי יין לעולם מותר בשתייה ולא הוי יין נסך עד דנגע ביה, וזה הואיל ופסק עמו קודם שלא נסכו הרי [הכסף] כבר [בא] לידו, והיין לאחר שנגע [בו] הוי יין נסך ולהכי דמיו של אותו נסך דלהבא מותרין, אבל מכלי ישראל לכלי נסך אפילו ברשותו של ישראל אסור. ועוד שחיטת נכרי וי[ין] נ[סך] שניהם מטעם א[חד] הם אסורין, משום דמחשבת נכרי לע[בודה] ז[רה], ואילו גוי כל היום מחשבתו לע[בודה] ז[רה] על שחיטת בהמתו, ואפי[לו] ה[כי] אם אמר גוי לישראל שחוט לי בהמה זו אינה אסורה לישראל לאכול, דמחשבתו אינה כלום, אלא כשעושה בעצמו שחיטה דמחשב עליה וכן נמי א[ף] ע[ל] פ[י] שסתם מחשבת גוי לע[בודה] ז[רה] לנסך לעולם אין היין נסך עד שינסכנו, דבניסך תלייא מילתא דכתיב ישתו יין נסיכם וכן בדוכתא אחריתא אמרי[נן] [לעיל ס' ע"א] אין דרך ניסוך בכך דניסוך בעינן. ועוד אם ישראל נכנס בפרדס של גוי סתם ונוטל ענבים ודרכן ושותה אף על פי שרשות הגוי עליו מי הוי אסור, דאינו אוסר ניסוכו עליו אלא במגע.
<h2>דף עב.</h2>
במגנצא הוציאו מחבי[ו]ת במידה, וממידה הריקוהו במשפך בתוך כלי שתחת המשפך וכל[י] זה היה של יין נסך ואסרו כל החבי[ו]ת.
גוי שתה בכלי ישראל יין, [ו]לאחר ששתה נערו הכלי מן היין ושכחו ולא שטפו [את] הכלי והוציא [בו] יין מפיטם, והורו כן בוורמשא שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח על מנת להטפיח, אסור כל היין שבחביות, ואם לאו מותר [אף] בשתייה.
<h2>דף עב:</h2>
פעם אחת הגביה הגוי ביינו של ר', ארוכות העגלה, שקורין לימונש, כדי להוציא סוסו מתחת המשאוי, ובאותה שעה היה היין מקלח מהביב לעגיש, כדי שמפרקין יין מעל העגלה, דלא סייע יהודי עמו להגביה הארוכות, ואמר ר' כחו שלא בכוונה הוא ומותר הכל, בין כלי שעירה ממנו ובין כלי שעירה לתוכו, דבכוחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן כלל [ו]כלל, דלא נתכוין להריק היין אלא לפרק הסוס. ולא דמי להא דאמרינן, גוי אדנא וישראל אבוכא חמרא אסור דהתם בכוונה הוא. ואפי' היכא דנתכוון לשם היין שיקלח של יפה זה היה מעשה ביינו של אחד ואמרו כחו בכוונה הוא והוה כח גוי אדנא וישראל אבוכא דכוליה חמרא דנפק מכח גוי קאתי. ונתן ר' חלוק בין מה שקילחה החבי[ו]ת על ידי הגבהת הגוי ובין הנותר שנשאר בחבי[ו]ת שבחוץ ושבפנים מותר. ומצא ר' סמך לדבריו [לקמן ע"ב ע"ב] מגוי המערה יין מחבי[ו]ת לבור אסור. והוינן בה דגווה דחביתא ליתסר, תירגמה, כח דגוי מדרבנן הוא דאסור ההוא דנפק לברא גזרו ביה רבנן ההוא דגוואי לא גזרו רבנן. והא דאמר רב הונ(ה)[א] נצוק חיבור לעניין יין נסך, הני מילי במערה יין כשר לתוך יין נסך שהקילוח מחבר הנסך והכשר כאחד, אבל גבי כח בעלמא קיימא לן כרב ששת, דליכא מאן דפליג עליה. ואם שפך גוי מן הכלי אפי' בכוונה, מה שנשאר בכלי מותר בשתייה. ואם שלא בכוונה שפכו אף השיפוך מותר. קטפו שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי [מותר]. ואם נגע מקמי דליפסוק ראש העליון תו לא מהנ[י] קיטוף, דאז חבר לה בניצוק, וסבירא ליה דנצוק חיבור אסור.
<h2>דף עג.</h2>
אלו שאלות ותשובות של רבינו יצחק ב"ר יהודה. על שתי חביות יין שנהגו (יין) [גוים] ויהודים לשמרן כראוי, ו[ה]חביות אחד יש לה ברזא והשנית סתומה ופיה למעלה נוטה, אבל נשאר לה נקב שבו שפופרת והיא אינה מליאה עד חצי האמה ואינה (תופשת) [תוססת], והחשיך יהודי בערב שבת עם אותן חביות קרוב לעיר. וכשהגיעו לחומת העיר כבר לילה חשיכה, והניח [אצל] חביות (אצל) [עבדו של] אותו השר בעל הכרם שהפקידו אדונו לנהוג ולשמור יינו [כ]בבת עינו שלא תוגע ביד. ורץ אותו יהודי לעיר שכונת יהודי [לישאל] אם ינהגו אצלם היין. ו(י)אמרו לאו, ומיד החזירהו מהרה אחור אצל אותן [ה]חביות ומצאן כמו שהניחן בלא ש[י]נוי לכל מראה עיניו אפילו שאר דופי לא היה להן. ושתי שאילות יש בדבר אם אותו יהודי חייב משום תחום שבת אי לא ואם אותן ב' חביות אסורות או מותרות בשתייה, או איזה מהן מותרת. ועוד חביות של יין שהם סתומות ומגופות יפה, וחזר וז(י)פתן על פני החתימה (והמגרפה) [והמגופה] ועל גבי נקב [ה]חביות כתב במגופה על גבי הזפיתה, והפקידן בבית אוצרו של גוי, והמפתח הוא ביד גוי. וכשהפליג ממנו הודיעו שאינו חוזר עד חודש ימים או יותר, אם הוא בחזקת המשתמ[ר] והועיל לאותן החתימות וסתימות שעשה [בהן] ומותר בשתיה, או אם ניחוש שמא הגוי נוקב במרצע בדופני החביות ומוציא מן היין. ועוד כוס ששתה בו יהודי יין ולא הדיחו ושפך בו (משפך) [משקה] אחר, ונגעו הגוי והוציא מבית לבית וישראל אינו רואהו, מהו בשתייה. וששאלתם על החביות שהניח ביד גוי ואפילו עבדו של שר עמהם. ובא לעיר כשהפליג מהן אסורות בין סתומות בין פתוחות, דתניא, הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אעפ"י שהפליג מהן יותר מכדי מיל טהרותיו טהורות. ומתרצי[נן] ב[מה] ד[ברים] א[מורים] שלא הודיען היכן הוא הולך, והלך לו לעבר הדרך, ובא להן דרך עקלתון, דסברי השתא אתי, השתא אתי ומרתחי ולא נגעי. וקתני סיפא, אם אמר לכו ואני אבוא אחרי כן, כיון שנעלמו מעינו טהרותיו טמאות. ומתרצי[נן], משום דמסמך סמכא דעתייהו דלא אתי לעגל ונגעי בהו, אף כאן [כיון] דגוי הוה ידע שהיהודי הולך לעיר מיסמך סמכא דעתיה דלא אתי לעגל ונגע בהו. לפיכך אסורות בשתייה. וששאלתם על אותו יהודי שהלך לעיר אחרת ערב שבת משחשיכה, אם הלך יותר על תחום שבת ואין בנתיים לא בורגנין ולא גנות ופרדסים המובלעים בתוך שבעים אמה ושיריים (ש)הוא חייב משום תחום שבת. וששאלתם על החביות המגופפות והמזופפות על פני המגופו[ת] והברזות (המסומניו') [ומסמנות] כאותן שלנו והפקידן ישראל בחצירו (הל) [של] גוי, הואיל והמפתח ביד גוי אסורות בשתייה, שהרי כך מנהגן של גוים שנועצין סכין ומוציאין את היין וסותמין את הנקב ואין סיתומו ניכר, ולא דמי הנך זפותא וחתומה לנוד בדסקייא. ושש(ש)אלתם על כוס ששתה בו יהודי יין ולא ניגב ולא הדיח ושפך בו שאר משקין ונגע בו גוי הרי הן מותרין בשתייה. דהכי הלכתא יין נסך במשהו במינו שלא במינו בנותן טעם.
